בחזרה לתוכן העניינים
(1994) Irwin Hoffman מתאר חשיבה דיאלקטית כחלק מגישה זו ובוחן, לדוגמא, את ההשלכות הטכניות של יכולתה הייחודית של המטופלת ליחסי גומלין לא מודעים, על הסמכות, ההדדיות והאותנטיות של האנליטיקאית. עבור ברומברג ,(Bromberg, 1998, 2006) הנפש היא תבנית נוף של מצבי עצמי מרובים ומשתנים. מימוש בפעולה בטיפול מאפשר גישה אל תוכנם של מצבי עצמי מודרים, שהיו בלתי נגישים קודם לכן. לפי ,(2003) Bass ,(2006) Bromberg (1994) Hoffman ו- ,(1997) Mitchell בהתאם למסורת ההתייחסותית, אנליטיקאיות קשובות למצבי העצמי המשתנים שלהן עצמן, כדי לקבל רמזים על המתרחש אצל מטופלותיהן. מימוש בפעולה הינו מרכזי גם בגישה המערכתית-אינטרסובייקטיבית. גישה זו פותחה ע"י רוברט סטולורו ואח' בשנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת ומאירה היבטים בין-אישיים של הגישה ההתייחסותית לטיפול. בגישה האינטרסובייקטיבית, מימוש בפעולה נתפס כנובע ממצבים התייחסותיים מנותקים המייצגים תקשורת בין-אישית מטראומות ומחוויות מוקדמות המקודדות עצבית. האסכולה האינטרסובייקטיבית שואבת השראה ממחקר נוירולוגי-מדעי וממחקר על תקשורת לא מילולית של תנוקות, ילדים צעירים והוריהם, לדוגמא, זה של Beatrice Beebe ו- .(2002) Frank M. Lachmann אילני קוגן ,(Kogan, 2002) אנליטיקאית ישראלית וחברה בולטת בקבוצה לחקר הטראומה של אוניברסיטת ייל שבארה"ב, חקרה מימוש בפעולה בילדים של ניצולי שואה. היא מגדירה את המונח "הכפיה לשחזר את החוויות של הוריהם בחייהם שלהם, דרך פעולות קונקרטיות." (2002, p.251) זוהי הדגמה קלינית חשובה, המראה בדיוק כיצד נרטיבים רגשיים בחיים הפנימיים עשויים להיות חבויים ממודעות. מעורבים בכך העברה בין-דורית של טראומה, התאוריה של פרויד בדבר תקשורת בין-אישית לא מודעת וגם – למרות שהיא אינה מזכירה זאת – הרעיון של (1975) Hans Loewald שאנליזה היא כמו חיקוי )מימזיס( של אמנות הדרמה – ובמקרה זה, טרגדיה. קוגן מבחינה בשימוש שהיא עושה כאן ב"מימוש בפעולה" מזה של אחרים באומרה שבניגוד ל- (1986) Jacobs לדוגמא, היא אינה ממוקדת באופן מיוחד על המיידיות של יחסי הגומלין בין מטופלת לאנליטיקאית. ההמשגה שלה דומה יותר לתרכובת של ביטוי בפעולה (acting out) וביטוי בפעולה המכוון פנימה (acting in) של פרויד, עם אקטואליזציה של סנדלר (Sandler, 1978) ואשל .(Eshel, 1998) היא משתמשת במושג תוך צירופו ל"חור שחור" )שם, עמ' ,(255 חלל באינפורמציה מודעת במרכז הנפש, שעם זאת הוא ריק )ראה "המעגל הריק" השואתי של Auerhahn ו- (1998) Laub ואחרים על טראומה חמורה(. (1975) Loewald מדבר על העדר נפשי כבלתי נפרד ממימוש בפעולה, כזה שניתן לגלות באנליזה, ושמקדם נפרדות, גדילה ועצמאות. בכך קוגן קרובה ללוואלד. קוגן ממחישה את חשיבתה עם דוגמאות קליניות, כמו הדוגמא הבאה: אשה, אנורקטית בנעוריה )מימוש בפעולה של הרעבה הורית(, שאביה הסתיר את קיומם של אשה ראשונה וילד שנספו בשואה, נישאה בגיל 31 לאיש שנטש את אשתו ובנו. למרות שלא היה לה מושג מכך, נישואיה לאיש זה היו מימוש בפעולה של המצב של אביה. בעודה באנליזה, היא "נטשה" לא בכוונה גור חתולים יקר לה, כשהשאירה אותו בחדר אמבטיה עם חימום דולק, והוא מת. בהמשך, היא עצמה ישנה בחדר שינה עם דליפת גז. באותה עת היא לא ידעה באופן מודע על חוויותיו של אביה. נדרשה עבודה עם ההעברה כדי לגלות את ההזדהויות הלא-מודעות עם קורבן ומקרבן לצד הסוגים השונים של הענשה-עצמית שפעלו בתוכה. עם הזמן, הנרטיב המשפחתי יכול היה להיות מדובר.
36
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online